קהילה

קהילת סלונים   מתחילתה ועד תחילת התקופה הרוסית (1795) סלונים שוכנת במערב ביילורוסיה, בעמק נהר שצ'רה, כ- 60 ק"מ דרומית לנובוגרודק. בתעודות של המאה ה- 11 היא נזכרת כיישוב כפרי. במחצית הראשונה של המאה ה- 16 קיבלה זכויות עיר. ב- 1558 הוסמכה לקיים שני ירידים שנתיים שמשכו סוחרים מרחבי פולין וליטא. ב- 1569, עם איחוד פולין וליטא, הייתה הגירה מפולין לליטא ובכלל זה לסלונים. ב- 1795, עם חלוקתה השלישית של פולין, היא סופחה לקיסרות הרוסית, תחילה כעיר פלך, ומ- 1801 כעיר נפה בפלך גרונדה. התקופה הרוסית הסתיימה ב- 1915, אז נכבשה בידי גרמניה ונשארה תחת כיבוש עד סוף מלחמת העולם הראשונה (1918). בין שתי מלחמות העולם הייתה חלק ממדינת פולין העצמאית, כעיר נפה במחוז נובוגרודק. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) נכללה בתחום הרפובליקה הביילורוסית של ברית המועצות. ב- 1941 נכבשה בידי הגרמנים וב- 1944 שוחררה בידי הצבא הסובייטי. כיום היא נמצאת במדינת ביילורוסיה העצמאית.




יהודים בסלונים התעודה הראשונה המזכירה נוכחות יהודים בסלונים היא משנת 1519, אך כנראה היו בה יהודים עוד קודם לכן. באותה מאה (ה- 16) קמה בה קהילה יהודית, וב- 1623 היא נזכרת ב"פנקס מדינת ליטא" כקהילת בת של קהילת גליל בריסק. עד אותה שנה הייתה ליטא חלק מ"ועד חמש הארצות". ב- 1623 פרשה מהוועד המאוחד ויצרה ועד עצמאי של ליטא בלבד. ועד זה, "ועד מדינת ליטא", התקיים בין השנים 1623–1761. ככתוב לעיל, עם כינון "ועד מדינת ליטא" הייתה סלונים כפופה לקהילת גליל בריסק, אולם כבר ב- 1626 הייתה לקהילה עצמאית, ובמשך השנים אף עמדה בראש גליל עצמאי, גליל סלונים, וקהילות אחרות היו כפופות לה. אותה מאה (המאה ה- 17) הייתה תקופת פריחה לקהילת סלונים. המסחר בתבואה ובעצים, וכן מִבשל השיכר, היו אז ברובם בידי יהודים. אולם הפריחה העיקרית של קהילת סלונים דאז הייתה בשטח הרוחני, בעיקר בזכות אבה"ד דאז, הרב משה לימא. הוא נולד בסלונים בשנת שס"ה (1605) וכיהן כרבה בשנים ש"צ–ת"ח (1630–1648). מסלונים עבר לווילנה, שם שימש כרב בשנים ת"ט–תט"ו (1649–1655), ומווילנה עבר לבריסק, שם שימש עד סוף ימיו בשנת תי"ח (1658). הוא האישיות הבולטת ביותר שהולידה קהילת סלונים בכל תולדותיה. ספרו העיקרי, "חלקת מחוקק", הוא פירוש ל"שלחן ערוך אבן העזר". הפירוש משקף את בקיאותו וחריפותו. הוא קובע בענייני אישות, הן להלכה והן למעשה. הספר היה במיוחד נחוץ לאור בעיות האישות הרבות והמסובכות שהתעוררו אז, במיוחד לאחר גזרות ת"ח ות"ט (1648/9), כשהייתה אנדרלמוסיה בתנועת פליטי החרב היהודים. בתקופת ר' משה לימא (בשנת ת"ב, 1642) נבנה בית הכנסת הגדול של סלונים. בית כנסת מפואר זה היה מקור לגאווה ושמחה עבור יהודי הקהילה. בדרך נס אף ניצל מהרס בתקופת השואה, עדות אילמת לפעילות הקהילה במאה ה- 17, ובמיוחד לחזונו של גדול רבניה, ר' משה לימא.




בית הכנסת הגדול בסלונים


מאמצע המאה ה- 17 עד הרבע האחרון של המאה ה- 18 הייתה ירידה כללית בסלונים בכלל, ועבור היהודים בפרט. היו קרבות פנים-פולניים, והיהודים נלכדו בין שני מחנות עוינים. מפנה לטובה היה בשנת 1772 כשמיכאל קזימיר אוגינסקי קיבל לידיו את השלטון בסלונים כאדון העיר ובעליה. בתקופת שלטונו היו שנות שלווה, פריחה כלכלית והתקדמות ללא תקדים בתולדות העיר. הוא אף היה נוח וידידותי כלפי היהודים. בימיו היה שיתוף מלא של היהודים במפעלים בעיר. היישוב היהודי גדל, הן על ידי הריבוי הטבעי, הן על ידי הגעת יהודים ממחוזות מחוץ לסלונים. תקופה זו נסגרה ב- 1795, עם חלוקתה השלישית של פולין, כשסלונים סופחה לאימפריה הרוסית.

מגמות רוחניות בקהילת סלונים של המאה ה- 18.

אחד מהרבנים המרכזיים של אותה תקופה היה ר' שמשון בר' מרדכי שישב על כיסא הרבנות בסלונים בשנים תקכ"ט–תקנ"ב (1769–1792). מצד אחד היה תלמיד חכם ונאמן לכל ערכי היהדות המסורתית, אך יחד עם זאת התעניין בספרי המדעים החיצוניים, "בחכמות הלימודיות". הייתה לו ספרייה גדולה, הן בקודש הן בידע כללי בשפות שונות. הוא היה בקשר עם הגר"א והושפע ממנו. בתקופתו של ר' שמשון החלה תנועת החסידות להכות שורשים בסלונים. ראשי הקהילה בסלונים, ובעיקר ר' שמשון, איש האמונים של הגר"א, התנגדו מאוד לחדירת החסידות לסלונים. ספרות פולמוסית חריפה נכתבה בעד ונגד התפתחות זו. התנגדות זו שככה עם השנים היות שחסידות סלונים דאז הייתה בעיקר חב"דית, והיות שחסידות חב"ד דגלה בחשיבות לימוד התורה יותר ממקבילותיה באותה העת השלימו אתה מתנגדי סלונים ביתר קלות. התפתחות נוספת בתנועה החסידית בסלונים אירעה באמצע המאה ה- 19, כשקם בסלונים ענף חסידות מקומי (לא קשור לחב"ד) בהנהגת ר' אברהם וינברג, אך זה היה כאמור בתקופה הרוסית.       
                    
   בית כנסת הציוני בסלונים       הישיבה בסלונים 


התקופה הרוסית (1795–1915) התקופה הרוסית נמשכה החל מחלוקתה השלישית של פולין (1795) ועד אמצע מלחמת העולם הראשונה, כשסלונים נכבשה בידי הצבא הגרמני (1915). בכל התקופה ההיא היוו היהודים רוב באוכלוסייה, כשהשיא היה בשנת 1862 שבה היוו 85.5% מכלל האוכלוסייה (5,476 מתוך 6,407 תושבים). לאחר מכן יש מגמת ירידה בעקבות היציאה ההמונית של יהודי מזרח אירופה למערב אירופה או לארצות שמעבר לים, בעיקר לארצות הברית. מגמה זו מורגשת בסטטיסטיקה של שנת 1897 כשאחוז היהודים בסלונים ירד מ- 82.2% ל- 73%, 11,515 יהודים מתוך אוכלוסייה כללית של 15,863. זו אמנם ירידה, אך יהודי סלונים עדיין היוו רוב מכריע של תושבי סלונים. נקודה זו נכונה עד שנת 1931, בתקופת מדינת פולין העצמאית, כשאחוז היהודים ירד ל- 53% מתוך האוכלוסייה הכללית (8,605 יהודים מתוך 16,251 תושבים). נוסף לעובדת היות היהודים רוב מוצק בסלונים דאז, יש לציין את מרכזיותם בתמונה הכלכלית בעיר. במאה ה- 19 נסללו דרכים חדשות לסלונים, אם באמצעות רשת כבישים מפותחת, אם על ידי פיתוח התחבורה ברכבת אליה. בעקבות הנ"ל התפתחו התעשייה והמסחר בסלונים ויהודים מילאו תפקיד מרכזי בתהליך זה. יהודים עסקו במסחר הסיטונאי, במפעלי טקסטיל, בבתי חרושת ובתעשייה המקומית. רוב בעלי המלאכה בסלונים היו יהודים, וכתוצאה מכך התחזק מעמד מגובש של בעלי מלאכה שמשקלו והשפעתו על החיים והמוסדות הציבוריים גדלו וגברו עם הזמן, במקביל לעליית שכבת אנשי העסקים האמידים בעיר.

מגמות רוחניות בקהילת סלונים של המאה ה- 19.

קהילת סלונים נחשבה למעוז של המתנגדים, ולאור הנ"ל לא מפתיעה העובדה שב- 1815 נוסדה בסלונים אחת הישיבות המרכזיות הליטאיות. ישיבת סלונים נוסדה בתקופת כהונתו של רבה של סלונים, הרב שלמה מינץ (כיהן בקודש בשנים תק"ע–תקפ"ב, 1810–1822). מייסד הישיבה היה ר' שלמה זלמן כהנא, והישיבה הייתה לנכס רוחני חשוב ביותר של הקהילה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 הגיע מספר תלמידיה ליותר מ- 500 (נוסף על תלמידי ה"תלמוד תורה" שעל יד הישיבה). לאחר פטירת הרב שלמה מינץ (תקפ"ב, 1822) היו בסלונים כמה רבנים הראויים לציון. ר' דוב בער אשכנזי, בעל הספר "נודע בשערים", היה רבה של סלונים בין השנים תקצ"ה–תר"ד (1835–1844). הוא דאג לעניי העיר והיה אהוב עליהם מאוד, אך מצד שני היה מוקף גבאים תקיפים שמיררו את חייו, עד כדי כך שהוא עזב את העיר. הוא אמנם חזר זמנית, לשמחת פשוטי העם שאותם קירב, אולם בסופו של דבר עבר ללובלין. במשך תשע שנים לאחר עזיבתו לא היה רב קהילה בסלונים. בשנת 1853 התמנה לרבה של סלונים ר' יהושע אייזיק שפירא, הידוע בכינויו "ר' אייזלי חריף". הוא נחשב לגדול רבני סלונים מאז ר' משה לימא (במאה ה- 17). שלוש התכונות האופייניות לר' אייזלי שתרמו להצלחתו כרב הקהילה היו גדולתו בתורה, מנהיגותו ביד רמה ועממיותו השופעת אמרי חידודין. בזכותו סִמלה קהילת סלונים דאז את החריפות בלימוד התורה ואת העמקות הליטאית בלימודה. ראש הישיבה דאז היה ר' יהודה וורניקובסקי ששימש בקודש ארבעים שנה, אז עלה לארץ ישראל. בימיו פעל ר' משה יצחק דרשן, ה"מגיד מישרים" של סלונים (שנות חייו תקפ"ח–תרנ"ט, 1828–1899). הוא היה תלמידו של אבי תנועת המוסר, ר' ישראל סלנטר. במשך חמישים שנה היה מגיד מישרים, נדד בעיירות ליטא, ייסד רשת שטיבלעך וחברות צדקה והתפרסם בדרשותיו חוצבות הלבבות. הוא שימש כמגיד בשבע קהילות, אך כהונתו הארוכה ביותר הייתה בסלונים (21 שנה). הוא נחשב כגדול המוכיחים, אך אולי דווקא בשל כך לא הייתה דרכו בסלונים סוגה בשושנים. היו התנגשויות חריפות בינו לבין המשכילים בעיר, אשר בסופו של דבר הצרו את צעדיו.


ר' מרדכי וייזל - רוזנבלט

כאמור, בימיו של ר' אייזלי חריף פרחה ישיבת סלונים והעולם התורני שהיא סמלה. השתקעו בעיר תלמידי חכמים ומחברי ספרים לרוב. אולם, במקביל להווי המתנגדי המובהק של העיר, היא הייתה בו בזמן מרכז חסידי. כבר הוזכרה לעיל העובדה שכבר לקראת סוף המאה ה- 18 הייתה קהילה חב"דית בסלונים. החידוש הוא שבשנות ה- 50 של המאה ה- 19 קם בסלונים ענף חסידות מקומי בהנהגת ר' אברהם וינברג. הוא נולד בסלונים בשנת תקס"ג (1803) ואף היה בתקופה מסוימת ראש ישיבת סלונים, ישיבה מתנגדית מובהקת. הוא עזב אותה לטובת ייסוד הענף החסידי של סלונים, זאת נוסף לענף החסידות החב"די שהיה קיים כבר קודם לכן. הקשר עם ארץ ישראל היה עיקרון חשוב בתורתו של ר' אברהם וינברג, ובימיו החלה עליית חסידי סלונים לטבריה. עם פטירתו הונהגה חסידות סלונים בידי בנו, ר' שמואל וינברג. בחזרה לצד המתנגדי של סלונים (שהוא הצד הדומיננטי) יש לציין שנכד הגר"א, ר' יעקב משה, ישב בסלונים במאה ה- 19. הוא ירש את רוב כתבי היד של הגר"א והוציאם לאור. בזכות ר' יעקב משה הייתה מסורת הגר"א הבולטת בסלונים. בסיכום תקופת כהונתו של ר' אייזלי חריף (תרי"ג–תרל"ג, 1853–1873) יש לציין שבהנהגתו המיוחדת פעלו מתוך נאמנות גבאים, עסקנים ונדבנים רבים. הוא היה מתנגד שיחד עם זאת כיבד את החסידים. בכל הנ"ל היה רב קהילה למופת. אחר פטירת ר' אייזלי חריף היה רבה של סלונים ר' יוסף רוזין, לשעבר רבה של טלז. הוא כתב את הספרים "פורת יוסף" ו"עדות ביהוסף". אחריו היה רב הקהילה ר' יוסף שלייפר, חתנו של ר' אייזלי חריף. בתרס"ד (1904) נהיה רב הקהילה ר' מרדכי וייזל-רוזנבלט, דמות מיוחדת במינה. בניגוד לקודמיו, רבנים מתנגדים, הוא התפרסם כצדיק עושה מופתים. הייתה לו אישיות קורנת, מלאת אהבת ישראל. במקביל אליו שימש ר' שמואל וינברג, האדמו"ר השני לשושלת סלונים. כך יצא שבשורה התחתונה נהייתה קהילת סלונים, שהייתה מפורסמת כקהילה מתנגדית, לפחות לאותן השנים, לבולטת פחות בלמדנות טהורה ובעלת נטייה חסידית יותר. שניהם, ר' מרדכי וייזל-רוזנבלט (רב הקהילה) ור' שמואל וינברג (אדמו"ר שושלת סלונים) נפטרו בתרע"ו (1916), באמצע מלחמת העולם הראשונה.   כמקובל בקהילות ישראל מאז ומתמיד פעלו בסלונים ארגוני חסד שונים. והרי רשימה של ארגונים אלה: חברות "הכנסת כלה", "מלביש ערומים", "פדיון שבויים", אגודת נשים למען חולות ויולדות עניות, חברת "ביקור חולים", חברה קדישא שהייתה אחראית על שלושה בתי עלמין (נוסדו במאה ה- 16, ה- 18 וה- 19), חברת "לינת צדק" אשר עסקה בטיפול בחולים ובהשאלת ציוד רפואי, בית תמחוי לשבתות, "אהבת חסד" של בעלי המלאכה (נוסדה ב- 1901) וחברת "שוקדי מלאכה" (נוסדה בסוף המאה ה- 19), ששלחה נערים יתומים להתמחות אצל בעלי מלאכה. נוסף לכל הנ"ל היה מושב זקנים, וב- 1870 הוקם בית חולים מודרני מטעם הקהילה. כמו כן הייתה קופת גמ"ח אשר נתנה הלוואה ללא ריבית לבני הקהילה. כבר הוזכרה לעיל חשיבות סלונים כמרכז תורני, בעיקר בזכות ישיבת סלונים. אשר לגיל הצעיר יותר, החינוך בקהילה התבסס על החדר המסורתי. נוסף לכך היה תלמוד תורה שלמדו בו כ- 800 ילדים. ברבע האחרון של המאה ה- 19 הוכנסו שינויים בשניהם. ב- 1872 נפתח לראשונה בסלונים "חדר מתוקן" שלמדו בו, נוסף ללימודי קודש, גם חשבון, כתיבה תמה, עברית ומעט רוסית. בשנות ה- 70 הוסיפו גם בתלמוד תורה מקצועות דומים. ב- 1880 נפתח בית ספר יסודי פרטי לבנים, כמו כן היה בסלונים גם בית ספר ממשלתי (לא מטעם הקהילה) לילדים יהודים. ב- 1906 נפתחה גימנסיה רֵאלית פרטית לבנים, וב- 1907 נפתחה מסגרת מקבילה לבנות. השינויים במסגרות החינוך היהודיות בעיר משתקפים בתמונה הכוללת בקהילה. כבר הוזכרה העובדה שהיה מאבק בין המשכילים לחרדים בעיר, במיוחד בתקופתו של המגיד ר' משה יצחק דרשן. כמו כן, בסוף המאה ה- 19 נוסדה אגודת "חובבי ציון" בעיר. בראשית המאה ה- 20 פעלו בעיר הארגונים הציוניים "פועלי ציון", "צעירי ציון" ו"המזרחי". נוסף על אלה פעל ה"בונד", וביזמתו קמו בעיר איגודים מקצועיים. כך מגיעה קהילת סלונים למלחמת העולם הראשונה, כשהיא בעיקרה קהילה תורנית מתנגדית, אך בצדה קהילה חסידית, וברקע קולות של תנועות ההשכלה והציונות.   שתי מלחמות העולם והתקופה שביניהן, ערב השואה והשואה כל זאת עד אוגוסט 1915, כשכבשו הגרמנים את סלונים במסגרת מלחמת העולם הראשונה. היו מעשי ביזה, עבודות כפייה, החרמת מזון, ובכלל – הכלכלה המקומית שותקה. ועד הקהילה, בשיתוף עם כומר מקומי, פתח מטבח ציבורי כדי להקל על הרעב, אך למרות מאמצים אלה מתו כ- 1,500 יהודים ברעב בתקופת השלטון הגרמני. במאי 1918 פרצה שרפת ענק בעיר. ארגון "מגן דוד אדום" היהודי מילא תפקיד מכריע בשיקום נפגעי השרפה והמגפות שפרצו בעקבותיה. מעניינת העובדה שלעומת המצב הפיזי הקשה הנ"ל הקלו הגרמנים את ההגבלות שהטילו בעבר שלטונות רוסיה בענייני תרבות וציונות. תנועות ציוניות פעלו במשך המלחמה, וב- 1915 אף נפתח בסלונים גן ילדים עברי. בשנים 1918–1920 הייתה בסלונים, ובעצם בפולין כולה, תקופת מעבר בין סיום מלחמת העולם הראשונה לכינון מדינת פולין העצמאית. בקיץ 1920 אף הייתה סלונים זמן מה תחת כיבוש בולשביקי. כל התקופה הנ"ל הייתה מלווה תהפוכות שלטון, רדיפות ואלימות, והיהודים סבלו מכך מאוד. תוצאה אחת ממצב זה הייתה חידוש ההגירה מסלונים לחו"ל.   תקופת המעבר הגיעה לקצה, נוסדה מדינת פולין העצמאית, וסלונים בתוכה, כעיר נפה במחוז נובוגרודק. המשימה הראשונה של פרנסי העיר הייתה לתקן את ההרס שנגרם עקב מלחמת העולם הראשונה ותקופת המעבר שלאחריה, ואכן מהמחצית השנייה של שנת 1921 חלה התאוששות. תוקנו כבישים, נפתחו שוב בתי עסק ומפעלי תעשייה. היה גם שיפור בתעסוקת היהודים, אם כבעלי עסק, אם כבעלי מלאכה. נוסדו בעיר שני בנקים יהודיים. בכל הנ"ל עזרו קופות הגמ"ח של הקהילה בסיוע הג'וינט. מאידך גיסא, תקופה זו גם ראתה את ירידת אחוזי היהודים בעיר, כמו גם את ירידת השפעתם הפוליטית. שינוי זה כוון על ידי השלטונות באמצעות סיפוח פרוורים ויישובים עם רוב לא יהודי לסלונים, ובכך לצמצם את השפעת היהודים מבחינה דמוגרפית ובמועצת העיר. ב- 1921 היוו היהודים 71% מתושבי העיר, וב- 1931 ירד האחוז באופן דרמטי ל- 53%, ובסוף שנות השלושים ירד לפחות מחצי. ישנה ירידה דומה בייצוגם במועצת העיר – מ- 18 מתוך 24 מושבים ב- 1919, ל- 9 מתוך 24 מושבים באפריל 1939, ערב השואה. לעומת מועצת העיר, שם לפחות הייתה ליהודים נציגות בהתאם לתוצאות הבחירות, הייתה הפקידות הממשלתית סגורה בפניהם בתקופה שבין מלחמות העולם.   ירידת השפעת היהודים מבחינה דמוגרפית ופוליטית הורגשה גם בשטח הכלכלי. למרות ההתאוששות הכלכלית של סלונים בכללותה בראשית שנות ה- 20 לא חזר המצב לקדמותו מלפני מלחמת העולם הראשונה. התחרות עם ברנוביץ הסמוכה, כמו גם הניתוק משוקי רוסיה, גורמים אלה נתנו את אותותיהם. כדי להיאבק במצב נקטה ממשלת פולין במדיניות התערבות, בפולין בכללותה ובסלונים כחלק ממנה. הולאמו מפעלי המשקאות החריפים והסחר בעץ. כמו כן עודדה הממשלה הפולנית קואופרטיבים צרכניים פולניים. כל התמונה שתוארה לעיל הייתה על חשבון בעלי המסחר הזעיר ובעלי המלאכה היהודיים. ועד הקהילה, בעזרת גורמים יהודיים נוספים (ה"ג'וינט", חברת "עקאפא" וחברת "טא"ז") נרתמו לעזרת היהודים. פעולות התמיכה, שנמשכו כל ימי מלחמת העולם הראשונה, תוגברו לאחריה. העזרה התבטאה בהלוואות, בגמ"חים, בפתיחת בית יולדות ב- 1923, בארגון קייטנות לילדים (מטעם ארגון "טא"ז") ובדאגה ליתומים. כמו כן, מפעל "מאכל כשר" דאג לאוכל כשר לחיילים יהודיים ששירתו בצבא הפולני בסלונים ובסביבתה.   בוועד הקהילה היו נציגים מכל הקשת היהודית, מה"בונד" ועד "אגודת ישראל". תמונה זו משתקפת גם בשדה החינוך ובתנועות הנוער. היו בתי ספר יידישיסטי (אנטי-ציוני ואנטי-דתי), "תרבות" (חילוני-ציוני- עברי), "יבנה" (דתי-ציוני-עברי), "בית יעקב", "תלמוד התורה" של הקהילה וחדרים. היו ספריות יהודיות שבהן היו ספרים וכתבי עת ביידיש, בעברית ובפולנית. היה מועדון ספורט יהודי. כמו כן התקיימה פעילות בתחומי התאטרון, המוזיקה והאמנות. היו תנועות נוער פעילות אשר קיימו פעילות שוטפת במשך השנה, וכמו כן מחנות קיץ ומגביות לקרנות יהודיות שונות. התנועות הדתיות היו "אגודת ישראל", "פרחי אגודת ישראל", "השומר הדתי", "צעירי המזרחי" ו"החלוץ הדתי".



הרב יהודה לייב פיין
וחזרה לתמונת הרבנות בעיר. כזכור, באמצע מלחמת העולם הראשונה (1916) נפטרו שני רבניה, ר' מרדכי וויזל-רוזנבלט, רב הקהילה הרגילה, המתנגדית, ור' שמואל וינברג, אדמו"ר שושלת סלונים. ב- 1920 נבחר לכהונת רב הקהילה ר' יהודה לייב פיין, אשר שימש גם כסגן יושב ראש הסתדרות הרבנים הארצית בפולין. הוא היה רבה של סלונים בכל התקופה הנ"ל – בין שתי מלחמות העולם, בתקופה הסובייטית שבתחילת מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939 – יולי 1941) ועד להירצחו בתמוז תש"א (יולי 1941), הי"ד. הוא היה חניך ישיבת סלבודקה ותלמידו של ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק. נוסף על היותו תלמיד חכם, היה דרשן מעולה, עסקן ציבורי חשוב ואהוב מאוד על בני קהילתו. הוא נרצח בידי חיילי ס.ס. ימ"ש כשהתעקש לנסות לסייע ליהודים עצורים. אשר לקהילה החסידית בסלונים, עם פטירת האדמו"ר השני לשושלת סלונים, ר' שמואל וינברג (בתרע"ו, 1916) חל פילוג בין חסידיו. בסלונים עברה האדמו"רות לבנו הבכור של ר' שמואל, ר' יששכר לייב וינברג, ועם פטירתו (ב- 1928) לבנו, ר' אברהם. ב- 1935 עלה האדמו"ר, ר' אברהם וינברג, לארץ ישראל, וכך קמה חסידות סלונים מחדש בירושלים. במקביל להמשכיות השושלת בסלונים על ידי בנו בכורו של ר' שמואל וינברג הקים בנו הצעיר, ר' אברהם וינברג, מרכז חדש של חסידות סלונים בברנוביץ. האדמו"ר האחרון של חסידות סלונים בברנוביץ היה ר' שלמה וינברג הי"ד שנספה בשואה. אשר לישיבת סלונים שנסגרה במלחמת העולם הראשונה, היא נפתחה מחדש לאחריה, בסיוע ה"ג'וינט" ו"ועד העזרה" בסלונים. בניין הישיבה שופץ, ומ- 1924 הייתה הישיבה תחת חסות "ועד הישיבות המאוחד" בווילנה. במרוצת הזמן נוספו לישיבה תלמידים, אך מספרם לא הגיע לזה שלפני המלחמה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע ראש הישיבה האחרון, הרב שבתי יגל, לארץ ישראל עם כמה מבני הישיבה, בה חידש את פעולתו החינוכית בהקימו את ישיבת סלונים ברמת גן.   כל הפעילות הקהילתית שתוארה לעיל משקפת את התמונה שבין שתי מלחמות העולם, תקופת פולין העצמית. לקראת סוף אותה תקופה גברה האנטישמיות בסלונים, כפי שקרה בכל אירופה דאז, עם עליית הנאציזם. חברי ארגונים פולניים לאומניים נושאי כרזות אנטישמיות עוררו מהומות בעיר. הייתה הסתה לחרם אנטי-יהודי בתחום הכלכלה. אחוז היהודים המובטלים גדל. כפי שנזכר לעיל, גם ירד אחוז היהודים מתוך האוכלוסייה הכללית, וכתוצאה מכך ירדה גם השפעתם בתמונה הפוליטית בעיר. אך כל זאת הייתה רק הקדמה להמשך הנורא. אותו המשך מחולק לשניים – לתקופת השלטון הסובייטי ולשואה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) נכנס לסלונים הצבא האדום (בהתאם להסכם דאז בין גרמניה לרוסיה) והונהג בה משטר סובייטי. חנויות קטנות נסגרו, עסקים פרטיים גדולים יותר הולאמו. בתי הספר היהודיים, כמוהם מוסדות התרבות, הרווחה ותנועות הנוער הציוניות – כולם נסגרו. רוב בתי הכנסת הוסבו לשימושים אחרים. תהליך הסובייטיזציה לווה בגל של מעצרים, ובאפריל 1940 הוגלו לרוסיה כאלף יהודים. במקביל, זרמו לסלונים אלפי פליטים משטחי פולין שנכבשו בידי הנאצים ימ"ש.   השלב השני, קשה לאין ערוך מהראשון, התחיל ב- 25/6/1941, כשסלונים נפלה בידי הנאצים ימ"ש. ההמשך היה דומה לזה שביתר קהילות מזרח פולין – חובת ענידת הטלאי הצהוב (10/7/41), האקציות (בראשונה, 17/7/41, נרצח רב הקהילה הרב יהודה לייב פיין הי"ד), הקמת היודנרט (הראשון הוקם ביולי 1941, אחרי האקציה הראשונה), הקמת הגטו (ספטמבר 1941) וחיסולו הסופי בדצמבר 1942.


Slonim, Poland, הגטו עולה באש, 29/06/1942. ארכיון יד ושם, 3883/4398
מול מעשי זוועה אלה, קמה בסלונים מחתרת שלקחה חלק פעיל בתנועת הפרטיזנים ביערות הסביבה. ב- 10/7/44 (י"ט תמוז תש"ד) שוחררה סלונים בידי הצבא הסובייטי. עם שחרורה היו בה כשמונים יהודים. כעבור שנתיים נותרו בה כשלושים יהודים. רוב הניצולים עברו למערב פולין, ובהמשך לארץ ישראל. קהילת סלונים חדלה מלהתקיים. רק בית הכנסת הגדול נשאר על תלו, מזכרת עצובה מגדולת הקהילה, מהמאה השבע עשרה ועד השואה.

     
 
בית הכנסת הישן בעיר סלונים, 2006                                   האהל שעל קבר האדמו"ר רבי שמואל, בבית הקברות היהודי בוורשה
    ביבלוגרפיה: האנציקלופדיה העברית כרך כו, ירושלים ותל אביב, תשל"ד פנקס סלונים, כרך א, תולדות הישוב היהודי בסלונים, תל אביב, תשכ"ב פנקס הקהילות פולין, כרך שמיני, מחוזות וילנה, ביאליסטוק ונובוגרודק, ירושלים, יד ושם, תשס"ו אתר 'דעת' http://zachor.michlalah.edu/khila/khila-32.asp